האם הפילוסופיה היא סוג של פסיכולוגיה? 

ברוב התרבויות העתיקות כמו במספר חשוב של אמונות נוכחיות, אנו פוגשים ברעיון גלגולי הנשמות כתהליך המגיע לאחר המוות הפיזי. התרבות המערבית המודרנית מתייחסת למוות כאל היפוכם של החיים, דבר המביא באופן הגיוני לדחייה מהמוות. המוות נחשב כדבר שצריך לברוח ממנו וכאסון. כיום רובנו מפחדים מהמוות, בזמנים קדומים, בהם התקיים חינוך מסוג אחר, המוות נחשב לחלק ממחזור החיים הטבעי - כמו תהליך הכרחי אשר צריך ללמוד אותו ולא לפחד ממנו.
חוכמה טיבטית עתיקה אומרת שאין דבר חשוב יותר בחיים מאשר ללמוד כיצד למות היטב. כלומר, זמן החיים ישמש אותנו להתכונן לצעד הבא, בדיוק כפי שזמן המוות משמש אותנו להתכונן לחיים הבאים.
משמעות הדבר אינה לחפש אחר המוות, להיפך, החיפוש אחר המוות בצורת התאבדות לדוגמה, נחשב תמיד כחוסר כבוד למעגל החיים וכאשמה גדולה. כפי שנראה בהמשך, ההכנה למוות היא לתת משמעות לחיים. בכדי להבין את ההיגיון שבתהליך גלגול הנשמות עלינו להתייחס תחילה לארבעה עקרונות המהווים חלק מדרך המחשבה המסורתית.

העקרונות הבסיסיים:
I מטרת האבולוציה: חזרה לאחדות
בדיוק כפי שהקוסמוס הפיזי נוצר בהתנפצות האחדות הקדמונית לערב רב של חלקים, במפץ הגדול, כך הפיצוץ של האוקיינוס הקדמון - ההכרה האלוהית, יצר מספר גדול מאד אך מוגבל של `טיפות` - נשמות. בדיוק כפי שהתיאוריות הפיסיקליות המודרניות גורסות, שלאחר התרחבותו הקוסמוס יגיע לשלב של הצטמצמות, עד שיחזור שוב לאחדות הקדומה, כך גם האבולוציה של הנשמות עוברת דרך שני שלבים עיקריים: התרחבות, אשר ניתן להתייחס אליה כאל ירידה של הרוח אל תוך החומר, והחזרה לאחדות, השלב השני באבולוציה.
האבולוציה הרוחנית נתפסת כיכולת לתת לאחדות לשלוט על הנפרדות, לתת לשלם לשלוט על חלקיו, ומכאן גם לפשטות על המורכבות. כעובדה, להיות מודע ל`אחד` אפילו אם הוא כולל בתוכו הכול - יהיה תמיד פשוט יותר מלזכור `הרבה`. כמו פאזל אנו מתחילים עם הרבה חלקים, בלבול וכאוס, ואט אט מארגנים את החלקים ביחס אחד לשני, עד שנתפסת התמונה השלמה כאחד. כאשר החלק האחרון מונח במקומו, קווי ההפרדה בין החלקים - מה שהבודהיזם קורא לו `האשליה הגדולה` - נעלמים, ונותרת מציאות אחת, פשטות.
אין זה מפתיע שכאשר אנו קוראים מילות חוכמה של פילוסופים גדולים, מכל הזמנים ומכל התרבויות, תשומת ליבנו בדרך כלל נלכדת על ידי יכולתם להסביר רעיון מורכב, בכמה מילים פשוטות. הסיבה היא הגעתם לפשטות שבאחדות.

II דרכה של האבולוציה: מחזורים
כחוק טבע כל תהליך אבולוציוני הוא מחזורי ולא ליניארי. לדוגמה, מחזור התחלפות עונות השנה, מחזור המעבר בין יום ולילה ומחזור נשיפה-שאיפה, אשר משמר את חיינו.
במזרח מסמלים היבט מחזורי זה של הזמן בסמל הפא-קווא (PA-QUA) - התחלפות היין והיאנג במסורת הסינית. מתוך הכרה באחדות, מחזורים אלו אינם נתפסים כשונים במהותם, אלא כהיבטים שונים של אותו החוק. זהו מחזור ההתחלפות בין החיים והמוות, אשר אינו יותר מאשר ביטוי של אותו חוק ייחודי.
במצרים העתיקה לא הייתה מילה ספציפית לשינה, היא נקראה מוות-קטן, דבר המצביע על הדמיון הקיים באופי של המוות והשינה. ההבדל היחיד הוא אורך המחזור והעובדה שבמוות אנו מתעוררים כל פעם עם גוף חדש, דבר הדומה לכך שהיינו מתעוררים כל בוקר משנתנו בבגדים אחרים. במובן מסוים, גופנו אינו יותר מאשר בגדים עמידים.
במובן זה, אם איננו מפחדים ללכת לישון, מדוע שנפחד מהמוות?
III צדק אלוהי
גלגול נשמות נחשב לתהליך טבעי, כמו יישום של חוק טבע ולא כמו עונש או גמול שאנו מקבלים בגלל שיפוט אלוהי כלשהו.
במצרים, בספר החיים והמתים המצרי אנו מוצאים הירוגליף המציג את משפט המתים. ליבו של המת מונח על מאזניים והמשקל המונח נגדו הוא זה של המאעת, סמל הצדק האלוהי.
אם לב המת כבד מהנוצה (מאעת), אז `המפלצת` תאכל את הלב ובכך תגרום ללידה מחודשת של הנשמה. בניגוד לכך, אם הנוצה כבדה מהלב, נשמת המת תוצג בפני אוזיריס אל המתים והיא תתקבל לאמנ-טי (באופן מילולי- האדמה הקדושה).
כיצד הלב יכול להיות קל יותר מהנוצה? מה הוא באמת מאעת, מושג הצדק במצרים? הצדק הוא להיות מודע לפוטנציאל שלנו ולהיות מסוגלים לבטא אותו בדרך הנכונה ביום-יום. אם למישהו יש פוטנציאל פיזי, רגשי, אינטלקטואלי או רוחני בחיים, והוא אינו מממש אותו, הדבר נחשב כחוסר צדק, חוסר כבוד כלפי הטבע, אי פיתוח פוטנציאל שהטבע נתן לנו. זה דומה למצב של חיים בחוסר בהתאמה לסווהדהרמה במזרח, ומביא לחזרתה של הנשמה. אבל זה לא הכול. הפוטנציאל חייב להיות מנוצל בדרך הנכונה, לשרת את הטבע ולא לחפש גמול אישי.
IV האדם כישות מורכבת
האדם הוא כגשר, דבר ההופך אותו למיוחד בתהליך האבולוציה. חלקו חומרי - הגוף הפיזי כמובן, אך גם האנרגיה, הרגשות ואפילו הרעיונות. למען האמת, כל דבר אשר יכול לקבל צורה, כמו למשל רעיון המקבל צורה המוגבלת במילים או במושגים, רעיונות, רגשות וכמובן הגוף הפיזי, נולדים, מתפתחים ומתים. לכן הם זמניים.
מצד שני, קיים באדם חלק הנחשב רוחני, זו הנשמה - כל מה שהינו מעבר לאינטלקט. לכן לאינטלקט אין דרך לתפוס אותה, לראות אותה וכמובן שאינו יכול להוכיח את קיומה. זה החלק הנצחי בתוכנו, החלק שמתגלגל. החלק החומרי הוא רק הבגדים שאנו לובשים כאשר אנו מתגלגלים והם משתנים בכל גלגול.
האדם האמיתי הוא האדם הפנימי, הבלתי נראה או הרוחני. מהיותו רוחני לחלוטין, אין הוא יכול לפעול באופן ישיר בעולם היום-יום, ולכן זקוק לכלי דרכו יוכל לבטא עצמו. בדיוק כפי ששחקן התיאטרון לובש מסכה, כדי לשחק דמות מסוימת על במת התיאטרון, ובהצגה הבאה יחליף אותה למסכה אחרת, כולנו עוטים אישיות חומרית שתשחק את תפקידנו על במת העולם, ונשאיר אותה עד לרגע בו נצטרך לעטות מסכה אחרת, בגלגול אחר.
כל קשיינו להבין ולקבל את העקרונות הללו - הנפוצים ומקובלים בתרבויות העתיקות - נובעים מההזדהות שלנו עם האישיות שלנו (המסכה שלנו), כאשר אין אנו מודעים לטבענו האמיתי. זו הסיבה שהדרך לחוכמה תמיד מתחילה במה שידוע היום כסיסמה של דלפי: `דע את עצמך`.
תהליך המוות וגלגול הנשמות
תהליך המוות מוסבר כהפרדה של שני החלקים הטבעיים הבונים את האדם: הרוחני והחומרי. המוות איננו רגע אחד, כי אם תהליך בזמן. בדיוק כפי שאנו זקוקים לזמן בשביל לפשוט את בגדינו, מהחיצוניים עד שמגיעים לתחתונים, ונותרים עירומים לגמרי בסוף התהליך, כך גם המוות, מותיר מאחור את הכלים החומריים השונים, מהגס ביותר ועד לעדין ביותר כך שהגופים הראשונים שנעזוב יהיו הפיזי והאנרגטי, לאחר מכן הגוף הרגשי ולבסוף המנטאלי.
לסיכום
ולאחר מכן... ובכן, לאחר מכן המחזור ממשיך. תהליך טבעי הדומה לזה שיזם את תהליך המוות ייזום את תהליך הלידה מחדש. הוא נקרא ה`סקאנדאס` (Skandas) במזרח ותיאורו הטכני יהיה מעבר להיקף של מאמר פשוט זה. אך חשוב מכול להבין שתיאורית גלגולי הנשמות מבוססת על רעיון שנהגה כבר על ידי הפילוסוף והקיסר הרומאי מרקוס אורליוס: `המוות הוא תהליך טבעי ואין דבר רע בטבע`, כך שאין מה לפחד מהמוות.
יש לנו את כל החיים כדי להכין עצמנו למוות, כלומר, לעשות את המיטב כדי לחיות חיים צודקים, על פי עקרון המאעת המצרי, לפתח את הפוטנציאל הגלום בנו, לכבוש את זהותנו האמיתית, לנתק עצמנו מהבורות ומהאשליה. להכין עצמנו למוות, אומר להגיע למהות הרוחנית והאמיתית שלנו. לאפשר לעצמנו לחיות חיים פשוטים, כי אין אנו מפחדים יותר מן המוות. זהו הבסיס הפילוסופי של תיאוריה זו. עבור חלקנו היא יותר מתיאוריה, היא מאפשרת לנו להשיג חופש והיא אומרת לנו שכולנו אדוני הגורל של עצמנו.\\אולם אין לאף אחד מהם ראיה מוכחת לחיים שלאחר המוות וקל וחומר לעניין שכר ועונש שהוא יסוד בכל הדתות ,ולכך תתאים לו גישת המזרח הרחוק שעיקרה הוא מימוש עצמי ,אולם מוטלת עלינו החובה לחקור עניינים אלו בשיכלנו ,מעבר למוסכמות החברתיות,ונביא ראיה\

[החכמה היא הגדולה בטובות האלוהים]
והגדולה שבטובות אשר היטיב בהם הבורא לעבדיו המדברים, אחרי המציאו אותם על תכונות הכרתם בהן גמורה והבנתם שלמה, היא החכמה אשר היא חיי רוחם ונר שכלם, והמביאה אותם אל רצון האלוהים, והמצלת אותם מקצפו בעולם הזה ובעולם הבא.
כאשר אמר הכתוב (משלי ב) כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה.
ואמר אליהוא (איוב לב) אכן רוח היא באנוש, ונשמת שדי תבינם.
ודניאל אמר (דניאל ב) יהב חכמתא לחכימין וגו'.
ואמר הכתוב (ישעיה מח) אני ה' אלוהיך מלמדך להועיל, מדריכך בדרך תלך.

[שלושת חלקי החכמה]
והחכמה מתחלקת לשלושה חלקים:
החלק הראשון חכמת היצירות שקורין לה בלשון ערב אלע'לם אלטבעי והיא חכמת טבעי הגופות ומקריהן.

והחלק השני היא חכמת השימוש שקורין לה בלשון ערבי אלע'לם ריאצ'י. והיא חכמת המניין והשיעורים וחכמת הכוכבים וחכמת הניגון הנקראת מוזיקה.

והחלק השלישי קורין לה בלשון ערבי אלע"לם אל"די, והיא חכמת האלוהות, והוא דעת האל יתברך ודעת תורתו, ושאר המושכלות כנפש וכשכל וכאישים הרוחניים.

וכל חלקי החכמה לפי מחלוקת עניינה המה שערים פתחם הבורא ית' למדברים, להשיג בהם התורה והעולם.
אלא שמקצת החכמות הצורך אליהם יותר לעניין התורה, ומקצתם הצורך אליהם יותר לתועלת העולם.

ואשר הצורך אליהם יותר לעניין העולם,
היא החכמה התחתונה, אשר היא חכמת טבעי הגופות ומקריהן.
והחכמה התיכונה, שהיא חכמת השימוש.
ושתי החכמות האלה מורות על כל סודות העולם הזה ותועלותיו והנאותיו ממנו, ומורות על כל עניני המלאכות, ומיני התחבולות לצורכי הגופות ולענייני קנייני העולם.

אך החכמה שהצורך אליה יותר אל התורה, היא החכמה העליונה, והיא החכמה האלוהית. ואנחנו חייבים ללמוד אותה כדי להבין ולהגיע אל תורתנו.
אך ללמוד אותה כדי להגיע אל הנאות העולם אסור לנו.
ואמרו רבותינו (נדרים סב,ב): תניא: 'לאהבה את ה' אלוהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו', שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אשנה כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה. אלא למוד מאהבה, וסוף הכבוד לבוא.
ואמרו (שם): עשה דברים לשם פועלם, ודבר בהם לשמם, ואל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחתוך בהם.
ואמרו (עז יט,א) אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאוד: אמר רבי אלעזר: במצוותיו - ולא בשכר מצוותיו.
כדתנן: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס,
אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס,
ויהי מורא שמים עליכם.
והשערים שפתחם הבורא לדעת תורתו ודתו הם שלושה.
האחד מהם השכל הניצל מכל פגע.
והשני ספר תורתו הנתונה למשה נביאו.
והשלישי הקבלות שקבלנו מקדמונינו, שקיבלו מן הנביאים עליהם השלום.
וכבר הקדים לבארם הרב הגדול רבנו סעדיה זיכרונו לברכה במה שיש בו די.

אך חכמת התורה מתחלקת לשני חלקים:
האחד מהם לדעת חובות האברים, והיא החכמה הנראית.
והשני לדעת חובות הלבבות, והם המצפונים, והיא החכמה הצפונה.

חובות האברים יחלקו לשני חלקים:
האחד מהם מצוות שמחייב בהם השכל אפילו אם לא חייבה בהן התורה.
והחלק השני מצוות השמע שאין השכל מחייב בהם ולא דוחה אותם, כאיסור בשר בחלב ושעטנז וכלאים והדומה להם, ממה שנעלמה ממנו עילת איסורם, ועילת חיוב מה שנתחייבנו מהן.
אך חובות הלבבות, כל שורשיהן הן מן השכל, כאשר אבאר בעזרת השם.

וכל המצוות הם נחלקות למצוות עשה ולמצוות לא תעשה. ואין אנו צריכין לבאר את זה במצוות האברים, מפני שהם ידועות לכל. אבל אני זוכר ממצוות עשה ומצוות לא תעשה שבחובות הלבבות מה שיזדמן לי, כדי שיהיה דמיון למה שלא אזכור מהם בעזר ה' יתברך.

וממצוות עשה שבחובות הלבבות:
שנאמין כי יש לעולם בורא ובראו מאין,
ושאין כמוהו,
ושנקבל עלינו יחודו,
ושנעבדהו בלבנו,
ושנתבונן בפלאי יצירותיו כדי שיהיה לנו לאות עליו,
ושנבטח בו,
ושניכנע מפניו,
ושנירא אותו,
ונפחד ונבוש מהשקיפו על נגלותינו ונסתרותינו,
ושנכסוף לרצונו,
ונייחד מעשינו לשמו,
ושנאהב את אוהביו כדי להתקרב אליו,
ונשנא את שונאיו.
והדומה לזה ממה שאינו נראה מן האברים.

אך הלאוין שבחובות הלבבות, מהם הפך כל אלו. וגם מהם:
שלא נחמוד
ולא נקום ולא נטור את בני עמנו, כדכתיב (ויקרא) לא תקום ולא תיטור.
ומהם שלא נהרהר בעבירות ולא נתאוום ולא נסכים לעשותם
ומה שדומה לזה במה שהוא במצפון האדם, ולא ישקיף עליו זולתי הבורא.
כדכתיב (ירמיה יז) אני ה' חוקר לב בוחן כליות.
וכתיב (משלי כ) נר אלוהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן.

ומפני שחכמת המצוות שבתורה על שני עניינים, האחד מהם גלוי והשני נסתר, עיינתי בספרי הקדמונים שהיו אחרי אנשי התלמוד, אשר חיברו בענייני המצוות חיבורים רבים לעמוד מהם על חכמת העניין הנסתר.

[שלושה סוגים בספרים שנתחברו על המצוות]
וראיתי כי כל מה שכוונו לפרש ולבאר איננו יוצא מאחד משלושה עניינים:
האחד מהם לפרש ספר התורה והנביאים, וזה על שני דרכים:
או לבאר פירוש המילות והעניינים כמו שעשה רבנו סעדיה זיכרונו לברכה ברוב ספרי המקרא.
או לבאר עניני הלשון והדקדוק והשימוש לכל עבריו וצדדיו, ולתקן מילותיו, כספרי בן גנאח מה שיש בו די, ובעלי המסורת ומי שנהג מנהגם.

והעניין השני לחבר ענייני המצוות על דרך קצרה או כולן, כספר רב חפץ בן יצליח זיכרונו לברכה; או מה שאנו חייבים בהן בזמן הזה, כהלכות פסוקות וגדולות והדומה להם; או חלק מחלקיהן כספרי קצת הגאונים, בתשובת שאלות במצוות הגוף ופסקי דינים.

והעניין השלישי ליישב עניני התורה בלבבנו בדרכי הראיות ותשובת אפיקורסים, כספר האמונות והדעות, וספר שורשי הדת, וספר המקמץ והדומה להם.

וחקרתי עליהם ולא מצאתי בהם ספר מיוחד בחכמת המצפון.

[חכמת חובות הלבבות לא זכתה לספר]
וראיתי החכמה הזאת, שהיא חכמת חובות הלבבות, שהניחוה ולא חברוה בספר שיהיה כולל שורשיה, ושהיא כארץ עזובה, ולא סדרוה בחיבור שיקיף כל פרקיה.
ותמהתי על זה תימה גדולה, עד שאמרתי בלבי, שמא המין הזה מן המצוות אין אנחנו חייבים בו מן התורה, אלא שחיובו מדרך המוסר, להורות הדרך הנכונה והישרה. וכמוהו כמו התוספות [=הוספות על המצוות] שהם רשות, שאין אנחנו נתבעים בהם ולא נענשים אם נתעלם מהם. ועל כן הניחו הקדמונים לחברו בספר.

עד שחיפשתי על חובות הלבבות מן השכל, ומן הכתוב, ומן הקבלה, אם אנחנו חייבים בהם אם לאו. ומצאתים שהם יסודי כל המצוות. ואם יארע בהם שום הפסד, לא תתכן לנו מצווה ממצוות האברים.


[חובות הלבבות] מן השכל
שאמרתי כי כבר נתברר לנו כי האדם מחובר מנפש וגוף, ושניהם מטובות הבורא עלינו:
האחד נראה.
והשני אינו נראה.
ואנחנו חייבים לעבוד אותו בעבור זה עבודה גלויה ועבודה צפונה.

והגלויה חובות האברים, כמו התפלה והצום והצדקה, ולמוד תורה ולמדה, ועשות סוכה ולולב וציצית ומזוזה ומעקה, והדומה להם ממה שייגמר מעשהו על ידי חושי האדם הנראים.

אך העבודה הצפונה היא חובות הלבבות, והוא שנייחד האל בלבותינו ושנאמין בו ובתורתו, ושנקבל עבודתו ונירא אותו וניכנע מפניו ונבוש ממנו, ונאהב אותו ונבטח בו, ונמסור נפשותינו אליו, ושנפרוש מאשר ישנא, ושנייחד מעשינו לשמו, ושנתבונן בטובותיו והדומה לזה ממה שיוגמר במחשבת הלב ומצפונו, מבלי אברי הגוף הנראים ממנו.

וידעתי דעת ברורה, כי חובות האברים לא תשלמנה כי אם ברצון הלב וחפץ הנפש לעשותם, ותאוות לבנו לפעול אותם. ואם יעלה במחשבותינו שאין ליבותינו חייבים לבחור בעבודת השם ולחפוץ בה, יסתלק מעל אברינו חיוב המצוות שאנו חייבים בהם, מפני שאין מעשה נשלם מבלי חפץ הנפש בו.

וכיון שנתברר כי הבורא חייב את אברינו במצוותיו, לא היה נכון להניח נפשנו ולבנו שהם מבחר חלקי עצמנו, שלא יחייבם בעבודתו כפי יכולתם, מפני שבהם גמר העבודה.
ועל כן נתחייבנו בחובות גילויינו ומצפונינו, כדי שתהיה עבודתנו שלמה וגמורה וכוללת מצפונינו וגלויינו לבורא יתברך.

[חובות הלבבות מן הכתוב]
וכאשר התברר לי חיובם מדרך השכל, אמרתי בלבי שמא העניין הזה איננו כתוב בספר תורתנו, ועל כן הניחו לחברו בספר שיורנו אותו ויראנו ענייניו. עד אשר ביקשתיו בספר התורה ומצאתיו שנזכר בו פעמים רבות:
כמו שאמר (דברים ו) ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך.
ואמר (שם ל) לאהבה את ה' אלוהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו.
ואמר (שם יא) לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם.
ואמר (שם יג) אחרי ה' אלוהיכם תלכו ואתו תיראו.
ואמר (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך,
ואמר (דברים י) ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה,
ואמר (שם) ואהבתם את הגר וגו'.

והיראה והאהבה מחובות הלבבות,
ואמר בלאוין שבהן (שם ה) לא תחמוד אשת רעך ולא תתאווה וגו'
(ויקרא יט) לא תקום ולא תיטור.
(שם) לא תשנא את אחיך בלבבך וגומר.
(במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.
(דברים טו) לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך,
ורבים כאלה.

ואחר כך השיב את כל העבודה אל הלב ואל הלשון.
כמו שנאמר (שם ל) כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום וגו', לא בשמים היא וגו', ולא מעבר לים היא וגו', כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.
ובשאר ספרי הנביאים האריכו בעניין והשיבו אותו בכמה מקומות.
ואינני צריך להביאם מפני שהם רבים וידועים.

[חובות הלבבות מן הקבלה]
וכאשר התברר לי חיוב מצוות הלבבות מן התורה כאשר התברר מן השכל, חיפשתי עליו בדברי רבותנו זיכרונם לברכה, ומצאתיו יותר מפורש בדבריהם ממה שהוא מפורש בספרים ומן השכל.
קצתו בכלל כמו שאמרו: רחמנא לבא בעי. ואמרו ליבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו.
וקצתו בפרט במסכת אבות, שאין צריך להאריך בזכרו.
ומצאתי הרבה ממנו במידותיהם ובמנהגיהם המקובלים מהם, כשהיו נשאלים על ענייניהם.
כמו שאמרו רבותנו זיכרונם לברכה 'במה הארכת ימים?'.
וראיתי מצד הכתוב עוד, במכה נפש בשגגה, שאינו חייב מיתה. ומי שהוא שוגג במצוות אשר לא תעשינה, שהיו חייבים עליהם במזיד אחת מארבע מיתות בית דין או כרת, שאינו חייב עליהם אלא חטאת או אשם.
וכל זה ראיה כי העיקר בחיוב העונש אינו אלא עד שיהיו הלב והגוף משתתפים במעשה. הלב בכוונתו והגוף בתנועתו.

וכן אמרו במי שעושה מצווה ולא נתכוון לעשותה לשם שמים, שאינו מקבל עליה שכר. וכיון שקוטב המעשה ועמודיו בנויים על כוונת הלב ומצפוניו, ראייה שתהא חכמת מצוות הלב קודמת בטבע לחכמת מצוות האברים.

[מדוע לא נכתב ספר על חובות הלבבות?]

[אולי אין החובה תמידית?]
וכאשר נתברר לי חיוב החכמה הצפונה מן השכל והכתוב והקבלה אמרתי שמא המין הזה מן המצוות, אין אנו חייבים בו בכל עת ובכל מקום, כשמיטה וכיובל וכקורבנות.
וכאשר עיינתי מצאתי שאנו חייבים בו תמיד כל ימינו בלי הפסק, ושאין לנו שום טענה בהנחתו [=בהזנחתו].
כמו יחוד אלוהינו בלבבנו, ועובדו במצפוניו, וליראה ולאהבה אותו, ושנכסוף לעשות המצוות שאנחנו חייבין בהן.
כמו שאמר הכתוב (תהילים קיט) אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך.
ושנבטח בו, ושנמסור נפשותינו אליו.
כמו שנאמר (שם סב) בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם וגו'.
ולהסיר השנאה והקנאה מלבנו, ושנפרוש ממותרי עניני העולם שטורדים אותנו מעבודת השם, כי כל זה אנו חייבים בו תמיד בכל עת ובכל מקום ובכל שעה ובכל רגע ועל כל עניין, בעוד שכלנו ונשמתנו בנו.
והדומה לזה, עבד שציווהו רבו לעשות שתי מלאכות: האחת בביתו והשנית בשדה, כמו עבודת האדמה, ולעיין בה בעתים ידועות ובשעות ידועות.
אם יעברו העתים ההם, או אם לא ימצא [=יוכל] לעשות מפני דבר שימנענו, יסתלק מעליו חיוב המעשה חוץ לביתו.
אבל המעשה שציווהו לעשות בביתו, אינו מסתלק מעליו כל ימי עומדו בו, ועבדו את אדוניו, כשלא ימנענו מונע ולא יטרדהו טורד.
וחיוב המעשה תמיד עליו כשיפנה.
וכן מצוות הלב שאנו חייבים בהן, אין לנו טענה בהן ולא טורד מהן, אלא אהבת העולם, ושאין אנחנו מבינים עניין בוראנו.
כמו שנאמר (ישעיה ה) והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו:

[אולי אין החובה נפרטת למצוות רבות?]
ואמרתי שמא המין הזה מן המצוות אינו מתיילד למצוות רבות, ועל כן הניחו אותם ולא חיברו בהם ספר מיוחד.
וכאשר חקרתי על מספר מספרם ופרקיהם מצאתים לרוב מאוד בהתיילדם.
עד שחשבתי כי מה שאמר דוד עליו השלום (תהילים קיט) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצוותך מאוד, אמרו על מצוות הלבבות. כי מצוות האברים יש להם מספר ידוע, כמו תרי"ג מצוות, אך מצוות הלבבות רבות מאוד, עד כי אין לתולדותיהן מספר.

[אולי החובה ידועה לכל ואין צורך בספר?]
ואמרתי עוד שמא הם כל כך מבוארות וידועות לכל וכל בני אדם דבקים בהם עד שלא נצטרכו לחבר בספר.
ועיינתי מנהגי בני אדם ברוב הדורות הנזכרים בספרים, ומצאתים רחוקים מן המין הזה מן המצוות, אלא הזריזים הפרושים בהם, כפי הנזכר עליהם. אך השאר כמה היו צריכין להעיר ולהורות אותם.
וכל שכן רוב אנשי זמננו זה, אשר זלזלו בחכמת מצוות האברים, כל שכן במצוות הלבבות.

ואשר ידבנו לבו מהם לעיין בחכמת התורה, הוא מתכוון רק לדבר שיקרא בו חכם אצל עמי הארץ, ושיתואר במדע אצל הגדולים המדומים. ויט מדרך התורה אל מה שלא יקנהו מעלה יתירה, ולא ינקהו ממכשול בנפשו, ושאם לא היה יודעו לא היה נענש עליו, והניח לעיין בשורשי דתו ויסודי תורתו, אשר לא היה לו להתעלם מהם ולהניחם, ושלא יוכל לקיים מצוות אם לא ידעם ויעשם.

כמו אמונת הייחוד:
- אם אנחנו חייבים לעיין בו מצד שכלנו,
- או אם יספיק לנו אם נדעהו מצד הקבלה, שנאמר שאלוהינו אחד כאשר יאמרו הפתאים מבלי אות ומופת,
- או אם אנחנו חייבים לחקור על עניין "האחד האמת" ו"האחד העובר", להבדיל העניין אצלנו משאר עניני האחדים הנמצאים, אם לא.

והעניין הזה, אין המאמין רשאי שלא ידענו, שהתורה הזהירה עליו:
דכתיב (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'.
וכן שאר מצוות הלבבות שזכרנו ושאנו עתידים לזכור, אשר לא תיגמר אמונת המאמין אם לא ידעם ויעשם.
והיא החכמה הצפונה אשר היא אור הלבבות ונוגה הנפשות.
ועליה אמר הכתוב (תהילים נא) הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני.
ואמרו על אחד מהחכמים, כי היה יושב עם בני אדם עד חצי היום, וכשהיה מתייחד עם חבריו היה אומר 'הבו האור הצפון', רצונו לומר חכמת הלבבות.

ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מעניין דין הגירושין.
והשיב את שואלו: אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצוות אשר אינך רשאי להתעלם מהם, ואין ראוי לך לפשוע בהם, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בהם מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בהם מעוות במידת נפשך?!
והנה אני נשבע, כי מחמש ושלושים שנה אני מתעסק במה שצריך לי ממצוות תורתי, ואתה יודע רוב טרחי בעיון ורוב הספרים אצלי, ולא פיניתי לבי למה שפינית לבך לשאול עליו.
והאריך להוכיחו ולביישו על זה.
וחכם אחר אמר:
למדתי לברר מעשי חמש ועשרים שנה.
ואמר חכם אחר:
יש מן החכמה מה שהוא צפון בלבות החכמים כמטמון הנסתר,
אשר אם יסתירוהו לא ישיגנו אדם,
וכאשר יגלוהו לא יעלם מאדם יושר אמריהם בו.
וזה כמו שאמר הכתוב (משלי כ) מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונה ידלנה.
רצה לומר, כי החכמה תקועה בתולדות האדם וטבעו, ובכוח הכרתו, כמים הטמונים בלב הארץ. והנבון המשכיל, ישתדל לחקור על מה שיש בכוחו ובמצפוניו מן החכמה, לגלותו ולהראותו, וישאבנה מלבו כאשר יחקור על המים אשר במעמקי הארץ.

[האם הקבלה תבוא במקום העיון?]
ואני שאלתי אחד מהנחשבים מחכמי התורה, במקצת מה שזכרתי לך בחכמות המצפון, והשיב אותי כי הקבלה תעמוד במקום העיון בזה ובמה שדומה לו.
אמרתי לו: אין זה ראוי אלא למי שאין בו יכולת לעיין מפני מעוט הכרתו ורוחק הבנתו, כנשים וכקטנים וחסרי הדעת מן האנשים. אך מי שבכוח שכלו והכרתו לעמוד על בירור מה שקיבל, ועכבוהו מלעיין בו בשכלו העצלות והקלות במצות האל ובתורתו - הוא נענש על זה, ואשם על אשר התעלם ממנו.
וזה הדבר דומה לעבד שציווהו המלך לקבל ממון מעבדי מלכותו, ושימנה המעות וישקלם וירצם [=יבדוק אותן].
והיה העבד פיקח בכל אשר ציווהו המלך, ויתחכמו לו עבדי המלכות לפייסו בדברים, עד אשר האמין בהם.
והביאו הממון אליו, ואמרו לו כי הוא שלם במניינו ובמשקלו ובמרצהו, והאמין להם, והתעצל לעמוד על בירור דבריהם., והקל במצות המלך.
וכאשר הגיע הדבר אל המלך, ציווה להביא הממון לפניו.
וכאשר שאל אותו על משקלו ומניינו, לא יכול להשיב על הדבר.
וחייבו המלך על אשר הקל במצותו, וסמך על דברי עבדיו בדבר שהיה יכול לעמוד עליו, אפילו אם ימצא הממון כדבריהם.
ואילו לא היה בקי בעניין, לא היה מתחייב על אשר סמך עליהם.
וכן אתה, אם לא היית יכול להגיע אל עניין זה מדרך שכלך, כמו עילות מצות השמע, הייתה נראית טענתך טענה בעמדך מחקור עליו. וכן אם הייתה דעתך קצרה והכרתך חלושה מהשיג אליו, לא היית נענש על פשיעתך, ותהיה כנשים וכקטנים אשר הוא בידיהם דרך קבלה.

[שילוב הקבלה עם העיון]
אבל אם אתה איש דעת ותבונה, שתוכל לעמוד בהם על בירור מה שקבלת מהחכמים בשם הנביאים משורשי הדת וקוטבי המעשים - אתה מצווה להשתמש בהם, עד שתעמוד על העניין, ויתברר לך מדרך הקבלה והשכל יחד. ואם תתעלם ותפשע בדבר, תהיה כמקצר במה שאתה חייב לבוראך יתברך.

וזה יתבאר משני פנים:

אחד מהם ממה שאמר הכתוב (דברים יז) כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם בין דין לדין, וגומר, ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, וגומר. וכשאתה מסתכל במה שכולל הפסוק הראשון מענייני הדינים, תמצאם דברים שצריכים לפרוט אותם ולחלקם ולדקדק בהם בדרך הקבלה, לא בדרך אותות השכל.
הלא תראה, שלא הזכיר בכללם עניין מן העניינים אשר יושגו מצד השכל. כי לא אמר: כשתסתפק בעניין הייחוד איך הוא, או בשמות הבורא ובמידותיו, ובשורש משורשי הדת בעבודת המקום, ובטוח עליו והיכנע לפניו, וייחד המעשה לשמו, ולברר המעשים הטובים מפגעי ההפסד וענייני התשובה מן העבירות, ולירוא ממנו, ולאהבה אותו, ולהתבושש מפניו, ולחשוב עם הנפש בעבור שמו, והדומה לזה ממה שיגיע אליו האדם בדרך השכל וההכרה, שתאמין בהם על ידי חכמי התורה והסמך, ותסמוך על דברי קבלתם בלבד.
אבל אמר: שתשוב על דעתך, ותשמש בשכלך במה שדומה לזה אחר שתעמוד עליו מצד הקבלה, שהיא כוללת כל מצות התורה ושורשיהן ופרקיהם, ותחקור עליו בשכלך ותבונתך ושיקול דעתך, עד שיתברר לך האמת ויידחה השקר.
כדכתיב (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'.
וכן אומר במה שנוכל לעמוד על בירורו מדרך השכל, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. מפני שדעת עניין הייחוד כענף מן הדברים שיובנו בדרך השכל. וכיון שיתחייב בו - יתחייב בכולם.

והשני ממה שאמר הכתוב (ישעיה מ) הלוא ידעת אם לא שמעת וגו'. אמר 'הלוא ידעת', על הידיעה שהיא מצד הראייה. ואמר 'הלא שמעת' - על דרך הקבלה והסמך.
וכן אמר (שם) הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם. הקדים הידיעה מצד הראייה על הידיעה מצד הקבלה וההגדה.
וכן אמר משה רבנו (דברים לב) הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם וגו'... זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך וגו'.
וזה ראיה על מה שזכרנו, כי הקבלה - ואם היא קודמת בטבע מפני צורך הלומדים אליה תחלה - אין מן הזריזות שיסמוך עליה לבדה, מי שיוכל לדעת בירורה בדרך הראיות. ומן הדין לעיין במה שיושג מדרך השכל, ולהביא עליו ראיות במופת ששיקול הדעת עוזרו, למי שיש לו יכולת לעשות כן.

[חקירת חכמת המצפון]
אמר המחבר: וכיון שעמדתי על חיוב מצות הלבבות, ושאנחנו חייבים בהם ממה שזכרנו, וראיתי שהונחו ולא חובר בהם ספר מיוחד, והתבוננתי מה שהם בו אנשי דורנו מקוצר דעתם להבינם כל שכן לעשותם ולהתעסק בהם, והיה מחסד האלוהים עלי שהעירני לחקור על חכמת המצפון.

[הקדמונים עסקו בחובות עצמם ולא בדינים נדירים]
וראיתי במעשי קדמונינו זיכרונם לברכה, ובמה שקבלנו מדבריהם, כי יותר היו זריזים ומשתדלים בחובת עצמם ממה שהיו משתדלים בתולדות הדינים והשאלות הנכריות הקשות. ושהשתדלותם הייתה בכללי הדינים, ולברר עניין איסור והיתר. ואחר כך היו מתעסקים ומשתדלים לברר מעשיהם וחובות ליבותם.
וכשהייתה באה לידם שאלה נכרית מתולדות הדינים, היו מעיינים בה בעת ההיא בדרך הסברא, ומוציאים את דינה מן העיקר שהיה בידם, ולא היו מטרידים דעתם עליה קודם לכן, מפני שהיו ענייני העולם נקלים בעיניהם.

וכשהיו צריכים לפסוק את הדין בעניין ההוא, אם היה הדין ברור להם מן היסודות שקיבלו משם הנביאים עליהם השלום, היו פוסקים אותו על הדרך ההוא.
ואם תהיה השאלה מן התולדות שמוציאים דינם מן היסודות ההם, היו מעיינים בה דרך סברתם.
ואם יסכימו כולם לדעת אחת, היו פוסקים.
ואם היו חולקים בדין, היו פוסקים כדעת הרוב.
כמו שאמרו על הסנהדרין: נשאלה שאלה לפניהם, אם שמעו אמרו להם, ואם לאו עומדים למניין. רבו המטהרין - טיהרו. רבו המטמאים טימאו.
ומעיקר שבידם: יחיד ורבים הלכה כרבים.
וחיברו במסכת אבות מוסרם ויושר מידותם המקובלות מהם כל איש בזמנו ובמקומו.

ואנשי התלמוד אמרו על רבותיהם מה שיורה על עומק חכמתם ורוב השתדלם לברר את מעשיהם. והוא מה שאמרו (תענית כד,א):
בשני דרב יהודה, כוליה תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן טובא.
ואילו רב יהודא כד הוה שליף מסאניה הוה אתי מטרא,
ואנן אילו מענינן ואזלינן ומענינן - ליכא מאן דמשגח בן.
אמרי ליה: קמאי הוו מסרי נפשייהו על קדושת השם,
אנן לא מסרינן נפשין על קדושת השם.
ואמרו (עבודה זרה יז,ב): אמר רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה. שנאמר (ד"ה ב טו) וימים רבים לישראל ללא אלוהי אמת. אלא - בתורה וגמילות חסדים.

והתברר לי, כי שורשי כל המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך, הם מיוסדים על בר הלב וזך המצפון.
ואם יארע על הכוונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים, ואם ירבו ויתמידו.
כמו שאמר הכתוב (ישעיה א) גם כי תרבו תפלה וגו' רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וגו'.
ואומר (דברים ל) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו.
ואומר (משלי כג) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה.
ואמרו קדמונינו ז"ל בזה (ירושלמי ברכות א): אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת דילי.
ואמר הכתוב (במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'.
ואומר (מיכה ו) במה אקדם ה' אכף לאלוהי מרום האקדמנו בעולות וגו'. והייתה התשובה: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך וגו'.
ואומר (ירמיה ס) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' וגו'.

ופירוש עניין התשובה הזאת, שצריך המתהלל להתהלל בהבנת דרכיי והכרת חסדיי, להתבונן בבריאתי ולהכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי. וכל מה שהבאתי מן הפסוקים הם ראיות על חיוב מצות הלבבות ומוסר הנפשות.

[מצוות הלבבות - היות תוכו כברו]
וצריך שתדע כי הכוונה והתועלת במצוות הלבבות הם, שיהיו גלויינו וצפונינו שווים ושקולים בעבודת השם, עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שווה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו ויעיד לו, ולא יחלוק עליו ולא יסתור דבריו.
והוא אשר יקראהו הכתוב תמים, באומרו (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך.
ואמר (בראשית ו) תמים היה בדורותיו.
ואמר (תהילים טו) הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו.
ואמר (שם קא) אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי.
ואמר במי שאין תוכו כברו ( מלכים א יא) ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו.
ואמר (תהילים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו וגו'.

ומן הידוע, שכל מי שחולק קצתו על קצתו, ומכזיב קצתו את קצתו בדיבור או במעשה, אין מאמינים בצידקו, ואין הנפשות מתיישבות על אמיתו. וכן אם יחלוק גלוינו על נסתרנו, וכוונת לבבנו על דיבורנו, ותנועת אברינו על מצפונינו - לא תהיה עבודתנו לאלוהינו שלמה, מפני שאינו מקבל ממנו עבודה מזויפת.
כמו שנאמר (ישעיה א) לא אוכל און ועצרה.
ואמר (שם סא) כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה.
ואמר (מלאכי א) וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכו'.
ואמר (שמואל א טו) הנה שמוע מזבח טוב וגו'.

ומפני זה תהיה מצווה אחת שקולה כמצות רבות כפי הלב והכוונה, ועבירה אחת שקולה כעבירות רבות. ואפשר שתהיה המחשבה במצווה והכוסף לעשותה מירא אלוהים שוקלת מצוות רבות מזולתה.
כאשר אמר ה' לדוד (ד"ה ב ו) יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי וגו'.
ואמר (מלאכי ג) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו.
ואמרו ז"ל בפירושו (שבת סג,א) מאי ולחושבי שמו, אפילו חשב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה: \\ואמנם הביא בעל חובות הלבבות ראיות לעניו ספרו אולם אנחנו נעשה היקש אף לחקירות מחוץ לספרו שהם מחובת האדם ואין לסמוך בהם על המקובל ממי שיאמר וכל שכן על המקובל כמוסכם חברתי שאמר הרמב'ם רוב מה שיסברו ההמונים הוא טעות\וא'כ מאחר וחלה על על אדם באשר הוא אדם לברר זה העניין ובכאן הגענו לדברי ר' סעדיה גאון ומדבריו נביא ראיה\\

[קיומו של העולם הבא]
הודיענו ה' יתברך ויתעלה, שהוא כבר הועיד זמן לגמול לצדיקים, ובו יבדיל בינם לבין הכופרים, כאומרו:
והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום אשר אני עושה סגלה, וחמלתי עליהם, וגו'
ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו'.
והעמיד לנו על כך אותות ומופתים וקיבלנוהו. וראוי שאזכיר דברים המחייבים את הזמן הזה הנקרא עולם הבא, בראיות מן המושכל והכתוב והמקובל, כפי הכלל שהקדמתי בהקדמת הספר במציאת הדברים הנבואיים מהכרע השכלי.

ואומר תחילה, כבר נתברר בדברים שקדמו במאמר השלישי והרביעי והשישי, כי השמים והארץ ומה שביניהם, לא נברא כל זה אלא בעבור האדם, ולפיכך ניתנו באמצע, וכל הדברים סביב לו, ולפיכך ניתנה לו הנפש ויתרון כבוד6 בשכל ובחכמה, ולפיכך הטיל עליה הציווי והאזהרה, כדי שתזכה בכך לחיים הנצחיים. ושאותם החיים יהיו כאשר יסתיימו אישי בני אדם אשר חייבה החכמה לבוראם7, שאז ישכנם בעולם אחר לשלם שכרם בו.

והבאנו על כך שם מן הראיות המושכלות והכתובות והמסורות, דברים שיהיו הצעה והקדמה למאמר זה מה שיש בו די.

וראיתי להוסיף על כך כאן מה שמחזקו ומוסיף לו תוקף ותוספת ביאור יותר משלושת היסודות הנזכרים.

[הוכחה לקיום עולם הבא מן השכל]
ואומר, ממה שהשכל מחייב עוד שהבורא יתרומם ויתהדר, כפי שנתגלה לנו מחכמתו ויכולתו וטובו על ברואיו, לא יתכן שיהא שיעורו האושר אשר עתד אותו לנפש הזו, הוא מה שתמצא בעולם הזה מאושר העולם ותענוגיו.
מפני שכל טובה בעולם הזה קשורה בפגע, וכל אושר ביגע, וכל עונג בצער, וכל שמחה ביגון.

[האדם אינו מאושר בעולם הזה]
ומוצא אני פרטיהם אלה או שהם שקולים,10 או שהדברים המדאיבים מכריעים את המשמחים. וכיון שזה דבר שאין בו ספק, הרי מן המוכחש שהחכם - יתרומם ברוממותו - יעשה תכלית הנאת הנפש הזו, המצבים האלה המתהפכים. אלא ודאי הוא שכבר ייעד לה מקום11 שבו החיים המוחלטים והאושר הצרוף שיעניק לה אותם.

ומזה מוצא אני עוד, שכל נפשות הברואים אשר הכרתי בלתי שלוות בעולם הזה, ולא שאננות, ואפילו הגיעו בו להוד המלכות ולרום המעלות. ואין זה מצד טבעה, אלא בשל ידיעתה שיש לה מדור יותר נכבד מכל מחמדי העולם הזה, ולכן היא שואפת 12 לו, ועיניה אליו צופיות. ואלמלי הוא, הייתה נחה ושוקטת. ומזה שכבר נתגנו בעיני שכלו של אדם דברים שטבעו מתאווה להן, כגון: הזנות והגניבה והעזות, והנקמה על ידי רצח,13 וכל הדומה לכך, וכאשר ילך בדרך זו ישיגוהו מן הדכאון15 והדאגה והיגון מה שיצערהו ויכאיב לבו, ולא היה עושה לו16 כן אלמלי שהוא יגמלהו על כך.17

[בני אדם מוכנים לסבול בגלל אידיאלים]
וכן אם יחשיב בדעתו את האמת והצדק והציווי בעשיית החסד, ומניעת מה שאין ראוי לעשות, וינהג כך,18 תשיגהו אויבות ושנאה מאותו אשר הציל בני אדם מידו, וממי שציווה עליו ומנעו, כיון שחצץ בינו לבין תאוותיו, ואפשר שגם יקללוהו ויכוהו ויהרגוהו, ולא היה מביאו להחשיב דבר זה בדעתו אלמלי שהוא יגמלהו על כך גמול רב.

[אין צדק בעולם הזה]
ומזה גם מה שאנו רואים שבני אדם עושקים זה את זה, ויהיו העושק והנעשק שרויים בטובה או ברעה20, ואחר כך ימותו, כיון שהוא - יתרומם ברוממותו - שופט צדק, הרי ראוי שהוא כבר הועיד להם עולם אחר שבו יעשה צדק ביניהם, ויעניק לזה מן הגמול כנגד מה שסבל מצער העושק, ויביא על השני מן העונש כנגד הנחת שעשה ליצרו ברשעו ועושקו.

[רשע וטוב לו צדיק ורע לו]
ומזה עוד שאנו רואים כופרים שרויים בטובה בעולם הזה, ומאמינים סובלים21 בעולם הזה, הרי לא יתכן שלא יהיה לאלו ואלו עולם אחר, שבו ישולם להם בצדק ובמשפט.
ומזה עוד שאנו מוצאים מי שהרג נפש אחת נהרג, ומי שהרג עשר נפשות נהרג, וכך כל מי שנאף פעם אחת נענש פעם אחת עונש המלכות, ומי שנאף עשרים פעמים ייענש במלקות או בתשלום ממון או בדומה לכך22, ולכן הכרחי שיהא שמור מה שראוי לכל אחד מן הרשעים ימצאהו לעולם הבא. וכך כל שהוא כיוצא בזה.

ואם יאמר אדם ומדוע לא ברא החכם יתרומם ברוממותו את האדם הזה מראש בעולם הבא ויפטרהו מן הייסורין הללו עם שכרן?
נשיב לו במה שכבר הקדמנו לבאר במאמר השלישי.

הערות:

1. ברי"ת חסר "בעולם הבא".
2. מלאכי ג יז-יח.
3. בכ"י ב, "והעמידו לנו הנביאים" וכן הוא ברי"ת.
4. כלומר דברים המחייבים מציאות העולם הבא, ושלא יתכן שאין עולם, אלא אחד כמו שאומרים המינים, וכדאיתא בברכות פ"ט מ"ז.
5. לעיל בסוף ההקדמה. וכל קטע זה מן "כפי הכלל" עד כאן חסר ברי"ת.
6. רי"ת תרגם "נתן לנפש יתרון מעלה" ואם כי המקור סובל תרגום זה, אך נראה לי שכוונת רבנו מדוע לא נזכרה תחיית המתים בפירוש בתורה כפי שתרגמתי.
7. נראה שאין זה עניין למה שאמרו ביבמות סב ,א אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף.. וראה רש"י שם.
8. בעיקר בתחילת המאמר השישי ובתחילת המאמר החמישי.
9. הכתוב המסור והמושכל.
10. כלומר כאשר מתחקים על הטובות והרעות הבאים על האדם בימי חייו, מוצאים אותם במקרה הטוב ביותר שהם שקולים, ועל הרוב הרעות עודפות. ברור כי שיקולים אלה לפי תפישת רוב בני אדם.
11. אפשר לתרגם"מדור";
12. לפי כ"י ב כספת.
13 "ואלתשפי באלקתל" צ"ל "ואלקתל" והנקימה והרצח.
14. יתרחק מדברים שהוא מתאווה להן מפני שהשכל מרחיקן, והשווה: רמב"ם בפרק השישי :מפרקי הקדמתו למסכת אבות.
15. "אלחסראת" ואפשר לתרגם "עצבות", והחכם לנדוער טעה בקריאת כה"י והעתיק"חסדאת" קנאות.
16. ה' כן שיתן בדעתו להרחיק הנאותיו אלה.
17. בכ"י ב מוסיף טובה וכך הוא ברי"ת.
18. יכוף על עשית הצדק ויציל עשוק מיד עושקו.
19. ה'
20. כלומר ששניהם במצב דומה, ואין ה' מטיב לעשוק ומרע לעושק בעולם הזה. והרש"ה לא הבין והציע תיקון שאין לו צורך..
21. אפשר לתרגם "מעונים" ורי"ת תרגם בצער..
22. בכ"י ב "וכך כל מי שנאף פעם אחת ומי שנאף עשרים פעם" והשאר חסר עד כאן וכך הוא
ברי"ת, ואף השמיט עוד עד "לעולם הבא".
23. שם בהקדמת המאמר השלישי שאינו דומה מי שמשלמים לו גמול פעולתו למי שנותנים לו מתנת חינם.